ניהול חומרים מסוכנים

חומרים מסוכנים זה לא רק מפעלים כימיים ומעבדות

בחקיקה הישראלית יש הרבה חומרים במקום העבודה שמוגדרים כ"רעלים" ואנחנו בכלל לא מודעים לכך: צבעים, אלכוהול לחיטוי, אקונומיקה, סולר ואפילו דבק מגע.
בחלק מהמקרים הכמויות קטנות או הריכוזים נמוכים, ולכן הארגון אינו נדרש להחזיק בהיתר רעלים מהמשרד להגנת הסביבה.
במצב כזה, מבחינת הארגון הנושא סגור - אין צורך בהיתר, אין צורך באחראי רעלים ואין צורך להתעסק בדרישות הרגולטוריות.

אבל זו טעות.

הפטור מהיתר רעלים אינו פוטר בהכרח מדרישות אחרות הנוגעות להחזקת החומרים המסוכנים, לאחסונם ולדיווח עליהם.
חלק מהדרישות פשוט אינן מוכרות לארגונים הקטנים ורוב החומרים האלו מגיעים עם הרכש השוטף, נמצאים בארונות ניקיון או במחסן התחזוקה, ואף אחד לא מנחש שצריך לבדוק אותם במסגרת ניהול הרעלים וניהול התפעול של הארגון.

אז מה בכל זאת נדרש, ואיך מנהלים את זה בלי לייצר מערכת בירוקרטית מיותרת?

מה דורש החוק?

הבסיס להכל הוא חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג - 1993 של המשרד להגנת הסביבה.
החוק מסדיר את העיסוק ברעלים, לרבות החזקה, אחסון ושימוש, כשכל ארגון המחזיק ברעלים צריך לעמוד בו.
העיסוק ברעלים מחייב בהיתר רעלים מהמשרד להגנת הסביבה שמגדיר מה מותר לארגון לעשות עם הרעלים: ייצור, ייבוא, מסחר, ייצוא, העברה וכו'.

יש מקרים בהם חברות מסויימות עשויות לקבל פטור מהיתר רעלים.
בתקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור), התשנ"ו–1996 מוגדר אילו חומרים, ריכוזים וכמויות עשויים להיות פטורים מהיתר רעלים.
הפטור נקבע לפי סוג החומר, הריכוז והכמות המוחזקת ומספר הרעלים בעסק. לכן, לא מספיק להניח שהחזקה של כמויות קטנות נותנת פטור אוטומטי. צריך לבדוק את החומרים בפועל מול התוספות והספים שנקבעו בתקנות.

אבל גם אם קיבלתם פטור, עדיין נותרו הדרישות הבסיסיות של החוק שאתם נדרשים להם בנושאי אחסון, הפרדה וסימון המיכלים.

אם אתם מפעילים מעבדה, כדאי להכיר גם את תקנות הבטיחות בעבודה (בטיחות וגיהות תעסוקתית בעבודה עם גורמים מסוכנים במעבדות רפואיות, כימיות וביולוגיות), התשס"א–2001. הן רלוונטיות למגוון רחב של מעבדות, ולא רק למעבדות רפואיות או כימיות גדולות.
התקנות מגדירות מעבדה לפי הפעילות שמתבצעת בה: דגימות, בדיקות, אנליזות, סינתזות, ניסויים ומו"פ תוך שימוש בגורמים מסוכנים. כלומר, גם מעבדת פיתוח קטנה עשויה להיכלל בהגדרה של התקנות - תבדקו ותראו אם הארגון שלכם כלול בה.
בין הדרישות בתקנות, יש גם דרישות ספציפיות הנוגעות לעבודה עם חומרים מסוכנים כמו תנאי אחסון, תדירות שימוש, הפרדות בין חומרים, שילוט וניהול.

איך מתרגמים את הדרישות לפעילות הארגון?

האתגר הראשון הוא לדעת אילו חומרים נמצאים בכלל בעסק.
במעבדות רבות (בעיקר במעבדות פיתוח) אין תמונת מלאי מסודרת. חלק מהחומרים נמצאים בארון המעבדה, לק במנדף, אחרים במחסן, חלקם נשארו מפרויקטים קודמים, ולעיתים גם העובדים עצמם לא יודעים בדיוק אילו חומרים קיימים ובאיזו כמות.
לכן, כדי לעמוד בדרישות צריך להתחיל משלושה דברים:

א. זיהוי וסיווג חומרים

יש לרכז את כל החומרים שבהם משתמשים או מחזיקים בארגון, ולבדוק את זהותם, הרכבם, הריכוזים והכמויות.
המידע הזה צריך לאפשר לזהות:

  • מהו החומר ומהו הרכבו הכימי.

  • האם החומר מוגדר כרעל לפי חוק החומרים המסוכנים.

  • הכמות המרבית שאנחנו רוצים או מתכננים להחזיק בחברה.

חשוב לא להסתפק בשם המסחרי של המוצר. צריך להכיר את החומר הפעיל, הריכוז והסיכונים שלו.

ב. התאמת תנאי האחסון

לא מספיק לדעת אילו חומרים קיימים. צריך לוודא שהם מאוחסנים בתנאים המתאימים לתכונותיהם.

לדוגמה: חומרים דליקים צריכים להיות מאוחסנים בהתאם לדרישות האחסון של נוזלים דליקים. חומצות ובסיסים צריכים להיות מופרדים בהתאם לתאימות הכימית ביניהם. מחמצנים צריכים להיות מופרדים מחומרים העלולים להגיב איתם וכו'.

באופן כללי, רעלים צריכים להיות מאוחסנים בנפרד, באזור ייעודי ונעולים כשהם לא בשימוש.
אין משמעות הדבר שכל חומר צריך מחסן משלו. במעבדות קטנות ניתן בדרך כלל להסתפק בארונות אחסון מתאימים, בחלוקה נכונה ובאמצעי הפרדה.

ג. הגדרת אחריות ותהליכי עבודה

צריך להיות ברור מי אחראי על ניהול החומרים. צריך אחד כזה - בטח בחברות שבהן אין דרישה לאחראי רעלים.
האחריות צריכה לכלול עדכון מלאי, בדיקת גיליונות בטיחות, אישור הכנסת חומרים חדשים ובדיקת תנאי האחסון.
בלי אחריות מוגדרת, גם רישום טוב הופך מהר מאוד לקובץ שאף אחד לא מעדכן.
שיטה טובה להסדיר את הנושא היא להוסיף את הדרישה הזו לנוהל הרכש שלכם, אם יש לכם (למה בעצם אין לכם??).

כלים פרקטיים ופשוטים שיעזרו לנו לעמוד בדרישות

לא צריך מערכת מורכבת או מערך ניהול של מפעל כימי. ברוב המעבדות הקטנות ובחברות שמשתמשות במעט חומרים מסוכנים, אפשר להתחיל מכמה כלים פשוטים:

טבלת מלאי חומרים מסוכנים

קובץ Excel מרכזי שיכלול לכל חומר:

  • שם מסחרי ושם כימי.

  • מספר CAS וסיווג החומר.

  • ריכוז וכמות מרבית.

  • מיקום האחסון.

  • קישור לגיליון הבטיחות  (SDS)

מפת אזורי אחסון מוגדרים

מגדירים היכן מאחסנים כל קבוצת חומרים, אילו חומרים אסור לאחסן יחד ומהם אמצעי ההגנה הנדרשים: הפרדות, מאצרות.
לא כל ארון נעול מתאים לאחסון חומרים מסוכנים: יש להתחשב בתאימות הכימית, באוורור (חומרים נדיפים), בעמידות חומר הארון ובדרישות האחסון הספציפיות.
מסמנים את ארונות האחסון בהתאם לסוגי החומרים המאוחסנים בהם, מוודאים שהמכלים מזוהים ולכל העובדים ברור מה מאוחסן בכל אזור.

בדיקה תקופתית של המלאי

בכל כמה חודשים עושים בדיקת התאמה בין קובץ האקסל לשטח.
קובעים ביומן בדיקה תקופתית (ההמלצה שלי לפחות פעם ב-3 חודשים) שבה מוודאים שהמלאי הפיזי תואם לרישום, שאין חומרים לא מזוהים או חומרים שאינם בשימוש ושתנאי האחסון נשמרים.
יש חומרים שאנחנו לא צריכים - אין טעם לשמור מפגעים. פשוט לסלק ולהשמיד.

השורה התחתונה למנהלים

פטור מהיתר רעלים אינו אומר שאפשר להתעלם מניהול החומרים המסוכנים.

גם מעבדה קטנה צריכה לדעת אילו חומרים נמצאים ברשותה, באילו כמויות, היכן הם מאוחסנים ומהן הדרישות החלות עליה.
צריך לבנות תהליך פשוט שמאפשר לשלוט במלאי, בתנאי האחסון ובדרישות הרלוונטיות ולוודא שמישהו בארגון באמת מנהל את הנושא.